פעם לא סבלתי את ימי ראשון.
הם הרגישו כמו הסטארט־אפ־ניישן של הנפש:
יאללה תתחילי, 
תתחדשי, 
תזוזי, 
תביאי תוכן, 
בטלי דחיינות, תגבירי פרודוקטיביות..
פשוט תתנפלי על השבוע!
עד שיום אחד עשיתי ניסוי;
ביום ראשון לא עשיתי כלום.
לא שיווק.
לא פגישות.
לא זום.
לא רשימת משימות.
רק כתבתי לעצמי במחברת (מנייר חח, עם כלי כתיבה של פעם):
"מה את צריכה ממני השבוע?"
וזה הרגיש פתאום נכון.
המתח בכתפיים פג, וגם בעורף, ישנתי טוב יותר.
כי גיליתי שהשקט הזה הוא לא נייטראלי.
הוא פרודוקטיבי.
הוא חושף את כל מה שמוסתר ברעש של "עשייה".
פתאום עלו רעיונות, 
נתתי מקום לפחדים שהסתתרו אבל הפעילו אותי, 
הופיעו דברים שדחיתי.
ומאז אני קוראת ליום ראשון:
היום הכי פחות רווחי, והכי מרוויח.
לא כל עצמאית חייבת לרוץ.
לפעמים היא רק צריכה רגע לשבת איתך על קפה ולשאול בעדינות:
"מה שלומך? באמת?"